חסינות שופטים:

הגיוני וראוי שתתקיים חסינות לשופט, כפי שקבע המחוקק. האם זה נכון? 


המחוקק העניק בסעיף 34 כ' לחוק העונשין חסינות לשופט על מעשים רשלניים שנעשו בתום לב. זאת אומרת, אם השופט הסתמך בתום לב על טעות שהובילה לפסק דין שגוי

אזי יהיה מוגן מתביעה או העמדה לדין פלילי.


חסינות זאת איננה חלה על מעשים שנעשו בזדון כמו: הטיית משפט, הכרת פנים, ניהול תיק תוך משוא פנים, על כך המחוקק החיל חובה לנהוג בדרך הראוייה והמתבקשת

(סעיף 6 לחוק יסוד : השפיטה) ומעל לכל מרחף סעיף 2 לחוק יסוד השפיטה מרות הדין המחייבת וחלה על שופטים.

כך, אם שופט מעל באמון, פגע בזדון בהליך שיפוטי, הטה משפט – על מעשים אלו שלא נעשו בתום לב אין חסינות.


ובדין האזרחי : סעיף 8 לפקודת הנזיקין העניק לשופט חסינות מפני תביעה אזרחית-נזיקית. חסינות זו הורחבה כמעט עד לקצות תבל בפס"ד שניתן בביהמ"ש העליון, הידוע

כ"פרשת אברהים" (רע"א 3359/18 מדינת ישראל נ' מוסא אברהים עלי אדם), באופן אשר רוקן למעשה מכל תוכן, לעניין זה, את סעיף 2 לחוק יסוד השפיטה.

למעשה, אין דין לדיין ! החוק כפשוטו אינו חל על שופטי ישראל בתפקידיהם השיפוטיים, היעלה על הדעת ?!


האם הרחבת החסינות, פרי הפסיקה, אינה בגדר "חריגה מסמכות" באשר היא מנוגדת מניה וביה לחוקי הכנסת ?



טואול - אתרים באינטרנט